הרועֶה שֶקָנה צל (ר. טוויג, ת. לוי, בסימן קריאה, היחידה להנחלת הלשון במשרד החינוך)

רועֶה וְהַצֹּאן[1] שלו היוּ בַּשָׂדֶה. הָיה יום חם מאוד. 

הרועֶה חיפֵּשׂ צל. לפתע, הוּא ראה בַּיִת וגדֵר מִסָביב.

בּתוך חצר הבַּית עמד עץ תאנה גָדול, שֶנתן צל גם מִחוּץ לֶחצֵר.

הרועֶה ישב מִחוּץ לַגדֵר ונהנָה מֵהצֵל.

כּאשר בַּעל הבַּית ראה את הרועֶה, כּעס ואמר לו:

"לֵך מִכּאן! עץ התאנה הוּא שלי, וגם הַצֵל של העֵץ הוּא שלי".

הרועֶה אמר:

"אני מוּכן לִקנות את הצֵל שֶלךָ".

בּעל הבַּית מכר את הצֵל לָרועֶה.

אחרֵי הצהֳרַיִם שינה הצֵל את הכּיווּן וכיסה[2] את הֶחצֵר.

הרועֶה והצאן שלו נִכנסוּ גם הם אֶל הֶחצֵר.

בּעל הבַּית כּעס וצעק על הרועֶה:

"מי הִרשה לךָ להיכּנֵס לֶחצֵר שלי?"

הרועֶה ענה:

"קניתי מִמךָ את הצֵל. האם אני אשֵם[3], שהצֵל נִמצא עכשיו בתוך הֶחצֵר שֶלךָ?…"