עוד חמש דקות

​תקציר:

​גבר ואשה זרים זה לזה מגיעים לגן שעשועים עם ילדיהם, מתפתחת  ביניהם שיחה על מתן זמן משחק לילדים. הגבר מאפשר לביתו להאריך את הזמן, שוב ושוב הוא נעתר לבקשותיה של ביתו. האישה משבחת אותו על סבלנותו, אך הוא משיב ומגלה לה כי זה לא נובע מגישה סבלנית אלא מכך שלמד מאובדן הבן שנהרג בצבא לנצל כל רגע לראות את ביתו משחקת לידו. עוד ועוד...

ראו סרטון בהמשך
(אורך הסרטון כ-2:17 דקות)           ​


נקודה למחשבה: 

מה מידת המחויבות שלנו לגבולות?.
האם עצם השהייה של אבא עם ביתו הינו זמן איכות?  מה ההבדל בין השהייה לבין שיח קרוב? 
האם אובדן או משבר אמור לשנות התנהגות? מדוע?


נקודות לדיון: 

כיצד תגדירו את זמן האיכות שלכם עם החניכים שלכם?
האם הייתם חושפים את עצמכם לזר בלי הגבלה כפי שמוצג בסרט?
כיצד הייתם שופטים את האבא לו ידעתם על אובדן בנו? מה דעתכם על גישתו כלפי בתו? האם מדובר ב"וותרנות" או ב"סבלנות חינוכית". 

 שימו לב!​​ בתחתית הסרטון מצורץ קובץ להורדה