החיים יפים

​תקציר:

הסרט החיים יפים, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1998. הסרט הוא קומדיה טרגית העוסקת בשואת יהודי איטליה, כפי שמשתקפת בחיי משפחה אחת. אנו מתוודעים לאב ובנו שהופרדו מאימם במחנה ההשמדה. האב מגן על בנו מפני הזוועות ומסתיר ממנו את האמת בדרכים שונות. בסצנה הנוכחית נכנס קצין אס-אס לצריף, ומבקש מתרגם מגרמנית לאיטלקית. האב מתנדב מיד, אף על פי שאינו יודע מילה בגרמנית. האב רוצה שדברי הגרמני לא יפחידו את בנו. הוא מנסה לגרום לבנו להאמין שהקצין הקשוח בסה"כ מציג את כללי המשחק שבסופו יזכה המנצח בטנק. הכללים הם שאסור לבכות, אסור להתגעגע לאמא, אין אוכל ועוד. הילד מחייך בשמחה, נרגש מהמשחק.

ראו סרטון בהמשך (צפו בשתיים וחצי הדקות הראשונות)

לצפייה בסרט- ראו כאן (סרט באורך מלא- תרגום אנגלית)

נקודה למחשבה:

אחת המטרות העיקריות של הסרט היא להצחיק. רוברטו בניני, משתדל מאוד לא רק שהילד יצחק, אלא גם אנחנו, הצופים. הוא מעווה את פניו בפרצופים מגוחכים. מגלגל את העיניים, מרבה בתנועות ידיים מוגזמות. היכולת הזאת לשמור על הומור גם במצבים הקשים ביותר, לנסות להתבונן במציאות דרך משקפיים שמגינות עלינו, "הצחוק", היא כלי נפלא שכדאי לאמץ במצבים שונים. עם זאת, כשהצחוק נסב על נושא כה רציני וטראומטי כמו השואה,  התוצאה עלולה להיות בעייתית. 

 נקודות לדיון:


על מה חשבתם ואלו תחושות עלו בכם כשצפיתם בקטע?
האם נחשפתם למידע על השואה מזווית אישית - משפחתית משלכם? 
הסרט ללא ספק אינו מבקש לומר כי ככה באמת נראתה השואה. מדוע בחר הבמאי בסגנון של קומדיה פנטסטית מטורפת שכזאת כדי להציג את השואה?
האם לדעתכם מתאים הומור לטיפול בכל נושא, או שמא יש נושאים שהם בגדר טאבו ועליהם אסור לצחוק? 
מהו בעיניכם הגבול שבין הומור "בריא ומידתי" לבין הומור נמוך/ שלילי/ בעייתי – והאם תרבות "ההומור והצחוקים" שבחיי הפנימייה עומדת בנורמות הראויות לדעתכם?

שי​מו-לב! בתחתית הסרטון מצורף קובץ פעילות